<h1>שו"ת התשב"ץ ח"ג סימן ר"ט</h1>
<h2>דף י.</h2>
עוד שאלת תוקע שהפסיק בתשר"ת בין שברים לתרועה, אם חייב לחזור כדעת הרמב"ן ז"ל או לא. כי בכאן ערערו, וסמכו על ר"ת ז"ל דגנח ויליל בנשימה אחת לא עבדי אינשי. ואני אומר, כי אף על פי שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מכל מקום כדי לצאת מן הספק ראוי לחוש לדברי הרמב"ן ז"ל.
תשובה דע, כי הרבה מהראשונים ז"ל הם סומכים עליו. כי הרי"ף ז"ל כן נראה דעתו שאין להפסיק בשברים ותרועה דכולהו חד קלא נינהו, ומשום הכי לא קא חשיב להו אלא כ"ז קולות, וכן דעת הרא"ש ז"ל [ר"ה פ"ד סימן י']. וראיית רבינו הרמב"ן ז"ל היא מדברי ר' יהודה, דאמר בפרק החליל [סוכה נ"ג ע"ב] וכן בפרק אין בערכין [י' ע"א] אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום, משום דלדידיה מצוה אחת היא. ומיניה נשמע לרבנן לענין שברים ויבבות, דמצוה אחת הן, דשמא גנח ויליל אמר רחמנא.
וראיה זו אינה מבוררת כל כך, דאף על גב דאמרינן בגמרא התם דהאי לא כלום דוקא היא, ולא לאפוקי מדר' יוחנן דאמר שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, אפילו הכי איכא למימר דהאי ולא כלום לאו למימר דעביד להו בנפיחה אחת, אלא למימרא דלא פסיק טובא טפי מנשימה אחת. וכן כתב רש"י ז"ל שם בפירושיו אין בין תקיעה ותרועה ולא כלום, שלא היה מפסיק בה אלא כדי נשימה. והזקיקו לפרש כן לפי דעתי, לפי שלא אמר תוקע ומריע מתוך תקיעה, ואמר אין בין תקיעה לתרועה כלום, משמע דמפסיק הוא בנשימה אחת, דבפרק קמא דחולין [כ"ו ע"ב] משמע דתוקע ומריע בנשימה אחת הוי בהפסק מועט, דמאן דאמר הכי פליג אמאן דאמר תוקע ומריע מתוך תקיעה, כלומר קודם שיסיים התקיעה, ומאן דאמר תוקע ומריע בנשימה אחת מפסיק בינתיים, וכן כתב שם רש"י ז"ל, משמע דשיעור נשימה אחת אף על פי שנראה בה הפסק מועט קול אחד הוא, ואין לפוסלו כאילו הפסיק בו יותר מנשימה אחת. ומתוך זה נראה, שאם הפסיק בין שברים ויבבות נשימה אחת, קול אחד הוא ולא הוי הפסק.
ובירושלמי אמרינן דתקיעה ותרועה בנפיחה אחת יצא משום דקולות מופרשים הן, ורישא אית לה וסיפא אית לה. ויראה מכאן דתקיעה ותרועה בנפיחה אחת לא סלקי לשתי תקיעות, דתקיעה מופסקת בנפיחה אחת תקיעה היא, ולמדנו מכל זה סיוע למנהגינו שהתקיעה שעושין בנפיחה אחת אין עושין אותה פשוטה כולה אלא מפסיקין בחצי, דכיון דבנפיחה אחת הוי קול אחד. וכן נלמוד מזה להפסיק נשימה אחת בין שברים ליבבות דלא הוי הפסק, כיון דבנפיחה אחת והוי קול אחד. ומכל מקום לצאת ידי כל הספיקות, אם אפשר לעשות הקול פשוט בתקיעה כמנהג הספרדים, ושלא להפסיק בין שברים ליבבות אפילו כדי נשימה, כדעת הרמב"ן ז"ל, זהו הטוב והישר.
